דצמבר 30, 2022

מדור השרביט החם - פוסט סיום

שנתיים שלמות פרסמתי נושאים שונים במדור השרביט החם.

שנתיים שמגיעות כעת לסיומן. 

במהלך השנתיים האלה דווקא נהניתי לנסות להעלות נושאים שונים ומגוונים, חלקם שטותיים ושטחיים, חלקם קשורים לאקטואליה, חלקם עמוקים יותר ודורשים התבוננות פנימה ומחשבה.....

נהניתי מעצם חיפוש הנושאים ומחשבה עליהם - ולעיתים כתיבה עליהם בעצמי - אך ראיתי שאין היענות אמיתית מצד הבלוגרים, ופרט לכמה שהיו מאד נאמנים (אתם יודעים מי אתם ותודה על ההשתתפות המתמדת) ועוד כמה שמידי פעם כתבו כאשר הנושא דיבר אליהם - המדור לא נשא פרי.

לכן אני מסיימת כאן עם הפרויקט הנחמד הזה, שהעסיק אותי פעם בשבוע בשנתיים האחרונות.

אולי אפצח בפרויקט חדש בהמשך, מי יודע?

כמובן שאם מישהו רוצה פתאום עכשיו לכתוב פוסט בנושא מדור השרביט החם או נושא סגירת המדור או כל אחד מהנושאים שפורסמו בעבר אתם מוזמנים לעשות זאת ולקשר אותו  באמצעות התגובות כפי שמוסבר בפוסט הזה

המדור לא יימחק וניתן יהיה לגשת אליו ולקרוא בו או לקשר אליו כאוות נפשכם.

כמו כן, תמיד ניתן להמשיך לפנות אלי בכל נושא שהוא לכתובת hwparparim@gmail.com או ישירות למייל שלי empiarti@gmail.com.

בינתיים אני מאחלת שנה אזרחית טובה לכולם, שתהיו טובים כמו שטליק אהב תמיד לומר, מאחלת שתכתבו הרבה - לא משנה על מה - ושוב תודה לכל מי שהשתתף כאן במדור - ולו רק פעם אחת. זה תמיד שימח אותי מאד.

אמפי

דצמבר 23, 2022

מדור השרביט החם - פוסטתמונה #3

השבוע במדור השרביט החם אנחנו שוב מזמינים אתכם לכתוב בעקבות צילום. 

התבוננו בצילום וכתבו את מה שעולה ברוחכם 

ושוב תודה לשיק על היוזמה וגם על הצילומים עצמם

כתיבה מהנה


דצמבר 16, 2022

מדור השרביט החם - הפקקים וענייני תחבורה ציבורית

מאז ומעולם גרתי מחוץ למרכז העיר. 

בין אם זה היה בשכונת קריית היובל בירושלים, ב-San Fernando Valley (המכונה פשוט "The Valley") בלוס אנג'לס, ברמת אביב, בהרצליה פיתוח או ברעננה, וכמובן ביישוב הנוכחי שהוא במקור כפרי באופיו. 

לכן מאז ומעולם נחשפתי לצורך לנסוע כדי להגיע מהבית למרכז העיר או לעיר סמוכה. 

בילדותי לא היה לנו רכב משפחתי ונסענו לכל מקום שלא יכולנו ללכת אליו ברגל - באוטובוס. והיו אוטובוסים. היו לפחות שני קווים שאני זוכרת היטב שקישרו בינינו לבין מרכז ירושלים או כל יעד אחר שהזדקקנו לו.

בלוס אנג'לס לא הולכים ברגל, כידוע, ולכל אחד מהורי היתה מכונית. לבית הספר הלכתי ברגל או רכבתי על אופניים, אבל כמעט לכל מקום אליו היינו צריכים להגיע היה צורך להסיע אותנו ברכב. 

מעולם לא נסעתי בתחבורה ציבורית כשגרנו בלוס אנג'לס רבתי. 

מרמת אביב דווקא היו שניים ואף שלושה קווי אוטובוס שונים שהיוו פתרון לגמרי לא רע כמעט לכל היעדים שהייתי זקוקה להם. 

מהרצליה פיתוח היה את קו 12 שקישר בין הרצליה פיתוח לבין מרכז העיר, או לפחות הוריד אותי בכביש חיפה (כיום כביש מספר 2) שבו יכולתי לתפוס כל אוטובוס שנסע לכיוון תל אביב. בנוסף היה קו בשם United Tours - שגם נסע בשבתות ובחגים - שעבר בין כל המלונות בהרצליה פיתוח ונסע עד לתל אביב. הקו הזה שירת אותי בנאמנות בכל שנות מגוריי בהרצליה פיתוח, כאשר גם בית הספר שלי וגם כל חבריי היו מרמת אביב. העובדה שהקו פעל בשבת הציל אותי מהתלות בהורי בכל הקשור להסעות לחברים, מסיבות, חוגים וכמובן הלימודים עצמם. 

מרעננה היו כמה וכמה קווי אוטובוס - אמנם חלקם ארוכים ואיטיים - שלקחו אותי בהתחלה לבסיס (שירתתי בקבע כשהתחתנו) ובהמשך למקומות העבודה השונים. עד שקניתי רכב משלי, ובהמשך קבלתי רכב חברה. 

ביישוב שבו אני גרה כרגע אמנם עוברים שניים או אפילו שלושה קווי אוטובוס, אבל בתדירות נמוכה יחסית, לא בכל שעות היום, ולאו דווקא ליעדים שרלוונטים עבורי. כך אם אני רוצה לנסוע ליישוב סמוך או לתחנת הרכבת הקרובה עלי לקחת שני אוטובוסים.

כנ"ל אם אני רוצה לנסוע לרעננה או לכפר סבא. 

ואם ארצה לנסוע ברכבת, כיון שהתחנה שקרובה אלי (יחסית) היא של "רכבת פרוורים", אצטרך בכל מקרה להחליף רכבת לפחות פעם אחת - גם אם אסע דרומה לכיוון תל אביב והלאה משם וגם אם אסע צפונה לכיוון חיפה. 

ואם אעשה את כל זאת עם הרכב הפרטי שלי - אז כמובן יש את סוגיית הפקקים שרק הולכים ומחמירים והגיעו לשיא של כל הזמנים בשנתיים האחרונות, וכשאגיע - תהיה בדרך כלל גם סוגיית החנייה. 

אני יודעת שלו הייתי גרה בעיר כמו תל אביב או רמת גן, סוגיית התחבורה הציבורית היתה מעט יותר זמינה ופשוטה עבורי. חברתי 'במבה' נוסעת באוטובוסים כל הזמן, למרות שיש לה רכב פרטי. זה הרבה יותר נוח לה. 

אז איך אצלכם?  פקקים או תחב"צ? עד כמה אתם מרוצים ונהנים ממה שזמין לכם ועד כמה אתם סובלים? איך זה כיום לעומת איך שהיה פעם?

כתבו פוסט בנושא וקשרו אותו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר כאן

כתיבה ונסיעה מהנה. 

@כל הזכויות שמורות לאתר YNET


דצמבר 09, 2022

מדור השרביט החם - אז מה עם כל הכדורגל הזה???? או המונדיאל - חוויה או עונש?

אצלי בבית מעולם לא שמעו "שירים ושערים" ברדיו בשבתות, לא צפו בכדורסל בטלוויזיה (לאחר שהיתה כבר טלוויזיה), לא התעניינו באולימפיאדות או גביע העולם או ליגה זו או אחרת. כלום. 

הורי רקדו, התעמלו, שחו - וכך גם אחי ואני - אבל מעולם לא התעניינו בספורט קבוצתי, או בכלל בצפייה או האזנה לספורט שאחרים עוסקים בו.

כשמכבי תל אביב התחילה "לעלות על המפה" בשנת 1977, אחי התחיל לגלות עניין במשחקי כדורסל, אבל בזה זה בערך הסתכם. 

רק כשהתחלתי לצאת עם T, ואז גם אחרי שהתחתנו, התוודעתי לכל העולם הזה של צפייה בספורט. וזה ממש לא דיבר אלי.

אני זוכרת שכאשר היה משחק כלשהו והיה ברור שהוא עומד לצפות בו (בדרך כלל עם חברים), אני מצאתי לי תעסוקות אחרות - יצאתי עם חברות, התכרבלתי בפינה עם ספר (זה, אגב מה שאני הרבה פעמים עושה גם היום) או - כאשר כבר היתה לנו עוד טלוויזיה בבית - צפיתי בחדר אחר. 

מעולם לא התחברתי לעניין הזה של צפייה בספורט, אבל זה גם מעולם לא גרם לחיכוכים או מריבות בינינו. זה מעולם גם לא הגיע למצבים בהם הייתי צריכה לארח אצלי בבית חבורה של גברים שמפצחים (ו/או מעשנים) וצועקים על הטלוויזיה. 

אבל אני יודעת שיש הרבה בתים שאצלם זה אחרת, שאצלם זה הפך לעניין. 

ומצד שני אני גם מכירה בתים כמו של 'שותפנו', בהם 'שריתה' בעצמה אוהדת קבוצות או שחקנים ומתמצאת וצופה במשחקים לא פחות, אם לא יותר, מבעלה ובנה. 

אז איך זה אצלכם? האם אתם נהנים משידורי המונדיאל? או שזה עונש שאתם רק מחכים שיסתיים? 

כתבו פוסט בנושא המונדיאל, ספורט, כדורגל או כל דבר בתחום - וקשרו אותו אל מדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר כאן.

כתיבה מהנה

@כל הזכויות שמורות לאתר טיים אאוט



דצמבר 02, 2022

מדור השרביט החם - האמונות הטפלות שלי

 כשהייתי קטנה היתה תקופה שפיתחתי אמונות טפלות (או אמונות תפלות.... ראיתי שניתן להשתמש גם בכתיב הזה וגם בכתיב ההוא).

אני חושבת שזה נבע מחרדות שהתפתחו אצלי כאשר רק עברנו לגור בלוס אנג'לס והכל היה חדש - המקום, השפה, התרבות, הילדים האחרים...

זוכרת שאסור היה לאמא שלי לומר לי "שיהיה לך יום יפה" כשיצאתי לבית הספר, כי אז היתה סכנה שיקרה לי משהו רע באותו היום.

הייתי נרדמת בלילה במיטה רק בתנוחה מסוימת, אחרת הייתי עלולה לחוות חלומות רעים. 

לא זוכרת את כולן אבל זוכרת שזה אחז בי חזק למשך קצת מעל לשנה, ואז - כאשר התרגלתי למקום, התחברתי עם ילדות אחרות, התחזק לי קצת הבטחון העצמי - זה חלף מעצמו. 

מה שכן, אני משוכנעת (ואני לא לבד) שאמא שלי היא מכשפה, וכאשר היא חולמת משהו - זה בטוח יקרה, כאשר היא שואלת על משהו - המשהו הזה ישתבש - יש בה משהו שהרציונל שלי אינו יכול להסביר, אבל יש לנו במשפחה אינספור הוכחות שזו עובדה קיימת.

לכן כאשר אמא שלי שואלת פתאום על משהו שהרבה זמן לא קרה, משהו רע, אני נלחצת. 

לאמא (ז"ל) של גיס-טי היו המון המון אמונות טפלות. זוכרת כשנולדו לגיסי ולגיס-טי הילדים הם היו מוקפים בקמיעות, עיניים נגד עין הרע ועוד כל מיני "שיטות" להגן עליהם מפני עין הרע. 

וכמו שאני מספרת על אמא שלי, כך היא היתה חוששת מאחותה. בכל פעם שדודתה של גיס-טי התקשרה הן היו נלחצות שמשהו רע עומד לקרות. 

מה איתכם? יש לכם אמונות טפלות? היו לכם? מה דעתכם בכלל על הדבר הזה? 

כתבו פוסט בנושא וקשרו אותו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שהסברתי בפוסט הזה.

כתיבה מהנה.  

@כל הזכויות שמורות לאתר YNET



הפופולריים מכל הזמנים