אצלי בבית מעולם לא שמעו "שירים ושערים" ברדיו בשבתות, לא צפו בכדורסל בטלוויזיה (לאחר שהיתה כבר טלוויזיה), לא התעניינו באולימפיאדות או גביע העולם או ליגה זו או אחרת. כלום.
הורי רקדו, התעמלו, שחו - וכך גם אחי ואני - אבל מעולם לא התעניינו בספורט קבוצתי, או בכלל בצפייה או האזנה לספורט שאחרים עוסקים בו.
כשמכבי תל אביב התחילה "לעלות על המפה" בשנת 1977, אחי התחיל לגלות עניין במשחקי כדורסל, אבל בזה זה בערך הסתכם.
רק כשהתחלתי לצאת עם T, ואז גם אחרי שהתחתנו, התוודעתי לכל העולם הזה של צפייה בספורט. וזה ממש לא דיבר אלי.
אני זוכרת שכאשר היה משחק כלשהו והיה ברור שהוא עומד לצפות בו (בדרך כלל עם חברים), אני מצאתי לי תעסוקות אחרות - יצאתי עם חברות, התכרבלתי בפינה עם ספר (זה, אגב מה שאני הרבה פעמים עושה גם היום) או - כאשר כבר היתה לנו עוד טלוויזיה בבית - צפיתי בחדר אחר.
מעולם לא התחברתי לעניין הזה של צפייה בספורט, אבל זה גם מעולם לא גרם לחיכוכים או מריבות בינינו. זה מעולם גם לא הגיע למצבים בהם הייתי צריכה לארח אצלי בבית חבורה של גברים שמפצחים (ו/או מעשנים) וצועקים על הטלוויזיה.
אבל אני יודעת שיש הרבה בתים שאצלם זה אחרת, שאצלם זה הפך לעניין.
ומצד שני אני גם מכירה בתים כמו של 'שותפנו', בהם 'שריתה' בעצמה אוהדת קבוצות או שחקנים ומתמצאת וצופה במשחקים לא פחות, אם לא יותר, מבעלה ובנה.
אז איך זה אצלכם? האם אתם נהנים משידורי המונדיאל? או שזה עונש שאתם רק מחכים שיסתיים?
כתבו פוסט בנושא המונדיאל, ספורט, כדורגל או כל דבר בתחום - וקשרו אותו אל מדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר כאן.
כתיבה מהנה
 |
| @כל הזכויות שמורות לאתר טיים אאוט |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה