בעת הליכת / ריצת הבוקר שלי אני מקשיבה בדרך כלל לפודקסטים.
הבוקר שמעתי פרק בפודקסט המצוין "חושבים טוב" של יהודית כץ, בו היא ראיינה את ניב פרן, אותו אני מכירה מפודקסט מצוין נוסף - "מר מחר", שדן בעתיד ובנושאים עתידניים, ואותו הוא מגיש יחד עם ד"ר עוז גוטרמן.
בפרק של "חושבים טוב" הבוקר הם שוחחו על מוטיבציה וכיצד לעורר אותה, אבל בעיקר תפס אותי סיפור קטן שניב סיפר על ראיון שנערך עם שחקן הטניס האגדי רוז'ה פדרר כשהיה רק בן 17. בתקופה ההיא פדרר נחשב כבר להבטחה אבל עוד לא ידעו שהוא יהיה אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים (אם לא ה..).
המראיין שאל את פדרר מה לדעתו סוד ההצלחה שלו, והטניסאי הצעיר סיפר לו שהוא הינחה את המאמן שלו לאמן אותו רק מול שחקנים שינצחו אותו. הוא לא הרגיש שהוא לומד משהו או מתקדמם במשהו כאשר הוא משחק מול שחקנים אותם הוא מנצח.
הסיפור הזה הותיר בי רושם עז, כי כולנו בעצם רוצים לנצח, להצליח, לא להרגיש שהובסנו או שנכשלנו.
אני זוכרת שכאשר ילדיי היו קטנים טרום עידן משחקי המחשב קניתי להם משחק אלקטרוני בשם "טומי טיצ'ר", שהיה בעצם סוג של מבחן פסיכוטכני לילדים. בכל עמוד הילדים היו צריכים להשיב על חידות כגון מה הצורה או הצבע יוצאי הדופן וכיוצא באלה, והמשחק היה מנגן נעימת נצחון כאשר הצליחו וצפצוף שגוי כששגו. באופן קבוע וקונסיסטנטי, ילדיי מעולם לא המשיכו עד סוף הדף לאחר ששגו פעם ראשונה. תמיד הם התחילו מההתחלה כדי להגיע עם הצלחה מלאה לסוף הדף.
אבל שמעתי כבר כל כך הרבה פעמים אנשים גדולים שסיפרו שהם הכי מודים על הכישלונות שלהם, כי רק בזכותם הם למדו והתגברו והתחשלו והתעקשו והשיגו את כל מה שהשיגו בחייהם.
שמעתי על מחקרים שהוכיחו שהחרטות הגדולות ביותר של בני אדם הן בדרך כלל על הדברים שהם לא עשו - כי חששו להיכשל או לא העזו - הרבה יותר מאשר החרטות על דברים שכן עשו.
אז איך זה אצלכם? איך אתם מתייחסים - אם בכלל - לכישלונות שלכם? למה אתם קוראים "כישלון" ולמה "הצלחה"? איך אתם מרגישים כאשר אתם עושים או מנסים לעשות משהו והוא לא מצליח? האם זה מגביר לכם את המוטיבציה או מרפה את ידיכם?
כתבו פוסט בנושא כישלונות או כל נושא שקשור לכך, וקשרו אותו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שהסברתי כאן.
כתיבה מהנה.
 |
| התמונה נלקחה מאתר https://wisdomquotes.com/failure-quotes/ |
