ביום שני, אחרי הרבה יותר מדי זמן, הוחזרה גופתו של רן גואילי שהיה החטוף האחרון בעזה ובכך לראשונה מאז 2014 אין חטופים ישראלים בעזה.
מאז 2014 עברו הרבה שנים אבל גם מאז אוקטובר 23 עבר זמן רב במהלכו הוחזקו הרבה יותר מדי ישראלים חיים ומתים בידי החמאס.
במהלך התקופה הזאת היו הרבה הפגנות ועצרות, דיונים על עסקאות, כרזות ומחאות.
איך אתם מסכמים את התקופה הלא קלה הזאת? מה חשבתם על התנהלות הממשלה, הצבא, מטה משפחות החטופים וגופים אחרים שהיו מעורבים בנושא? מה עשיתם באופן אישי בנושא החטופים?
כתבו רשומה בנושא ואל תשכחו לכלול בה קישור למדור ולקשר אותה לפה בתגובות למטה
כשאנחנו ילדים ואח"כ נערים אנחנו "רוכשים" תרבות . לומדים להקשיב למוזיקה, לבחור ספרי קריאה אהובים ומתעצב טעם אישי בסרטים הצגות ותערוכות למיניהן. ואז אנחנו גדלים וחלים שינויים בהרגלי הצריכה שלנו, כמו אצלי למשל: היה לי אוסף גדול של תקליטי ויניל של מוזיקת רוק רועשת: פינק פלויד ,לד זפלין, סנטנה וכו' ושל תקליטים קלאסים ישראלים: אריק איינשטיין כמובן,שלום חנוך ומאוחר יותר של להקות משינה, תיסלם ובנזין. אבל הזמנים השתנו, טכנולוגית התקליטורים הופיעה ופתאום חשבנו שהויניל יעלם וכי למה שיחזור.
מכרתי את כל תקליטי הויניל שלי ערב נישואי ומעבר לדירה אחרת עם בת הזוג וחשבתי שתפסתי שתי ציפרים במכה אחת - גם אקבל כסף על האוסף וגם אפנה מקום לדברים אחרים.
בחנות התקליטים שמכרתי לה את האוסף שלי לא "התרשמו" כמוני משווי האוסף ושלמו לי פרוטות, אבל האובדן של התקליטים שנעלמו מחיי היה גדול יותר.
מה השתנה בטעמכם האישי במוזיקה בספרות ובתרבות שצרכתם? הן מבחינת תכנים והן בשל שדרוגים טכנולוגיים. ואולי אתם עדיין דבקים באהבות ישנות. ואולי ממשיכים לצרוך אותה תרבות עם השינויים שהתרחשו באופן טבעי עם ההתקדמות הטכנולוגית. כמו למשל מעבר מספרים מודפסים לספרים דיגיטלים, ספריית מוזיקה בספוטיפיי וכו'
כתבו פוסט בנושא ועל תשכחו לכלול בו קישור לנושא זה במדור ולקשר אותו גם בתיבת התגובות כאן למטה.
אתי כתבה בבלוג שלה על פגישה עם וינסנט ון גוך וזה גרם לי לחשוב מה הייתי שואל אותו אם הייתי יכול לפגוש אותו ובעצם איזה אנשים מפורסמים שאינם כבר בין החיים הייתי רוצה לפגוש ואיזה שאלות הייתי רוצה להציג להם.
