יש סיפור שכבר הפך אצלנו במשפחה לבדיחה, איך לפני הרבה שנים, כשבעלי והשותף שלו עדיין היו מנהלים שכירים בחברת קייטרינג של מישהו אחר ובתי בת העשר'ה היתה באה לעבוד אצלו בבר בחופשים מבית הספר, ניגש אליה אחד מהעובדים שלהם ואמר לה שהוא חבר טוב של אבא שלה.
בתי הביטה בו במבט מזלזל משהו ופלטה "לאבא שלי אין חברים, יש לו קוליגות".
ובאמת במהלך שנים רבות בעלי, שבילה את רוב שעות היממה ואת רוב ימות השבוע בעבודה, לא תיחזק מערכות יחסים חבריות. מי שהיו "חברים" שלו היו מי שהוא עבד איתם בפועל בכל רגע נתון. לא היה לו זמן לחברים. בקושי היה לו זמן למשפחה.
עם רוב החברים שהיו לו בתיכון, בצבא ואחר כך בלימודים הוא לא השכיל לשמור על קשר, ונראה היה שזה גם לא ממש חשוב לו.
יש אנשים ששומרים על קשר עם חבורה קבועה לאורך שנים - בין אם החבורה התגבשה בילדות או בנערות, בצבא או באוניברסיטה, במקום עבודה או כקבוצת הורים בגן של הילדים או שכנים - יש אנשים שנפגשים באופן קבוע עם קבוצה של חברים.
יש כאלה שיש להם חבר או חברה הכי טובה שמלווים אותם שנים. עשרות שנים.
יש כאלה שמחליפים חברים מידי תקופה אבל שבכל רגע נתון יש להם את החבר או החברה "הכי טוב/ה" שאיתם מבלים או משוחחים או עוסקים בפעילות כלשהי שמשותפת לשניהם.
אז איך נראים חיי החברה שלכם? איך הם נראו בילדותכם, בצעירותכם? מה השתנה כאשר התחתנתם, התגרשתם, הפכתם להורים, החלפתם מקום עבודה או מגורים?
כתבו פוסט בנושא חברויות וחברים וקשרו אותו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר כאן.
כתיבה מהנה.
 |
| @כל הזכויות שמורות לאתר המוסיקה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה