יכול להיות שהכותרת קצת מטעה
אבל אני רוצה לכתוב על גבולות.
ולא מצאתי כותרת שתתאר את המצב אותו תיכף אתאר.
משפחה רנדומלית עם ילדים גדולים אחרי צבא.
ילד אחד התחתן ועזב את הבית ו- 2 ילדים אחרים עדיין גרים בבית.
בגדול הילדים עובדים ולומדים ולא נמצאים הרבה בבית, אבל עדיין נלקחים כמובן בחשבון בהוצאות הבית.
לא עוזרים בהוצאות הבית כי רוצים שהם יחסכו, אבל עוזרים בעבודות הבית וזה חשוב.
אנחנו בחיים לא נדחוק בילד שלנו גדול ככל שיהיה לעזוב.
לדעתנו כל אחד מהם צריך להרגיש בשל לעזוב כשהוא מוכן נפשית לזה, אבל לפעמים אני מרגיש שהבית "קטן" על כולם ביחד והאינטימיות של זוגתי ושלי נפגעת.
זוהי בערך המסגרת שאני מבקש שתתייחסו אליה בשרביט החם השבוע.
איך זה אצלכם? ( ככל שאתם מוכנים לשתף כמובן)
להעיר רק שברור לי שבמצב הנוכחי, כשיש עשרות אלפי מפונים מהצפון ומהדרום, שמתגוררים משפחות שלמות בחדר בבית מלון, אין לי פריבילגיה לקטר, אבל בואו נתייחס לגופו של עניין בעולם שהוא מנותק מהמציאות האיומה שבתוכה אנחנו חיים.
קשרו את הפוסט שלכם לפוסט הזה ובמסגרת התגובות של השרביט החם כאן למטה.
תודה !
הכותבים
2. עדי אדלר
