בשנה האחרונה אנחנו חווים כעם אובדן של חיילים ואזרחים וזה שובר לב.
אבל איך מתמודדים כשזה מגיע אליכם הבייתה?
כשזה קרוב ונוגע?
כשזה קרוב ונוגע?
אני באופן אישי חוויתי מוות במשפחה לפני 3 חודשים.
האמא של שני אחיי הצעירים יותר הלכה לעולמה. אז נכון שהיא הייתה חולה הרבה זמן וידענו ב-3 חודשים האחרונים לחייה שהסוף קרב ועדיין כשזה קורה, זה סוג של הלם.
האמא של שני אחיי הצעירים יותר הלכה לעולמה. אז נכון שהיא הייתה חולה הרבה זמן וידענו ב-3 חודשים האחרונים לחייה שהסוף קרב ועדיין כשזה קורה, זה סוג של הלם.
אבל מה קורה שמישהו קרוב הולך לעולמו בפתאומיות?
זה סוג של צער אחר?
אני לא בטוח.
זה סוג של צער אחר?
אני לא בטוח.
כל אובדן הוא כאב וצער שאין לו סוף והקלישאה " שהזמן עושה את שלו" היא לא נכונה.
אפשר כמובן לחיות עם הצער שהולך ונעשה כהה עם הזמן אבל הגעגוע נשאר לעד.
אפשר כמובן לחיות עם הצער שהולך ונעשה כהה עם הזמן אבל הגעגוע נשאר לעד.
מה שכן, ההמצאה הגאונית הזאת של השבעה, הזמן שאחרי שקוברים את המת, זמן שהמשפחה מתכנסת בצער ומנחמים הולכים ובאים היא מסייעת לבני המשפחה לעכל ולהקל.
להיות ביחד ולעבור את התקופה הקשה.
להיות ביחד ולעבור את התקופה הקשה.
ספרו איך זה אצלכם ?
(אני מבין לגמרי שהנושא עדין ורגיש).
(אני מבין לגמרי שהנושא עדין ורגיש).
זה הנושא החם לשבוע זה, אנא קשרו את הפוסטים שלכם לפוסט הנושא החם הזה ובמסגרת התגובות כאן בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה