אבא שלי אהב שיהיו לו כלי עבודה. במרפסת המטבח, בארון נפרד, היו לו כלי עבודה למכביר. רק שאני לא ממש זוכר אם השתמש בהם לתיקונים כאלה ואחרים בבית.
לא היה לו זמן באמצע השבוע ובשבתות בהן נשארנו בבית, טיפל בעיקר בגינה.
עבודות בבית נעשו על ידי בעלי מקצוע קבועים ואגב לא משנה כמה גבו על העבודה.
אני שונה ממנו בקטע הזה, אין לי כישורים של "הנדימן", או בעברית אדם בעל ידי זהב שיודע לתקן, להרכיב , לבנות משהו לבית. אין לי לצערי את זה.
הבן שלי ירש את האהבה לדברים האלה והוא הנדימן מצויין. ואני נעזר בו מידי פעם, נזהר שלא לבקש יותר מידי...
יש לי כלי עבודה , ברמה סבירה שאם אני נעזר במישהו לתיקונים אני יכול לתת לו פטיש, מסמרים, צבת, מפתח שבדי וכו' ויש לי רצון עז ללמוד להיות הנדימן ,לקחת איזשהו קורס, שיתן לי ביטחון לעשות דברים בבית.
בסוף השבוע במוסף הארץ קראתי כתבה על אדם שמעביר קורסים של 4 פגישות כהנדימן והחלטתי להרשם ולעבור את הקורס הזה.
נושא השרביט החם השבוע הוא מה אתם עושים עם החשקים שלכם ואיך אתם מביאים אותם לידי ביטוי.
אצל אחד זה ספורט לסוגיו, השני מאוד רוצה ללמוד לבשל והשלישית רוצה לדעת לסרוג או לתפור.
כתבו פוסט על הרצונות הנסתרים שלכם, האם הוצאתם אותם לפועל, או האם יש לכם כוונה כזאת.
שייכו את הרשומה שלכם לפוסט הזה וגם במסגרת התגובות כאן למטה.
בזמן כתיבת הפוסט המלחמה נכנסה ליומה ה67, ללא ספק המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה וסופה לא נראה באופק.
מה שמטריד קצת יותר אלה הדיווחים של הכתבים הצבאיים והפרשנים האין סופיים שכבר ימים רבים חוזרים על מנטרות שחוקות ונדמה שהם בעיקר משרתים נארטיב צבאי ופחות מביאות ידיעות על מה שבאמת קורה.
ופוליטיקאים מצהירים הצהרות לוחמניות שלא בטוח שנוכל בכלל לעמוד בהן.
כבר ימים רבים הכתבים הצבאיים מדווחים שהושגה שליטה על צפון הרצועה ועדיין בצפון הרצועה חיילים נהרגים לא עלינו ונפצעים. מנסים לצייר לנו תמונה שהחמאס נשבר ומראים לנו חבורות של אנשים ערומים למחצה מרימים ידיים ונכנעים ואח"כ בכלל מסתבר שחלקם הגדול הם אזרחים וביניהם יש כמה חמאסניקים.
מתארים קרבות בסג'עייה ובג'בלייה ,מפארים את הלוחמים המסורים ואת הקצינים הגיבורים שמחרפים את נפשם בצדק, אבל הדיווחים האלה חוזרים על עצמם יום אחרי יום, בשבועות האחרונים ולא ממש נראה שאנחנו מתקדמים שמעל מרחף צילה של ארה"ב שמאיימת להפסיק את הלחימה בלי שהשגנו את כל המטרות.
אין לי טענות לצבא,להיפך אני חושב, שבתנאים בהם הם נלחמים בשטחים בנויים הם עושים הכי טוב שהם יכולים. הטענה שלי היא לדוברי הצבא ולכתבים שמדבררים את הצבא כאילו הם חלק ממנו והם קצת שכחו את תפקידם.
לסיום אספר אנקדוטה שתאיר בקטנה את ההצהרות של דובר צה"ל.
בנר ראשון של חנוכה הודלק נר עם מפקד חטיבת השריון 188 שלוחמת בעוז בעזה ונאמר שהנר והדגל שהתנוסס בראשו של תל עפר נמצאים במקום שהייתה כיכר פלסטין הזכורה לרע.
כמה ימים אח"כ הצטלמה שם הכתבת המדינית של ערוץ 12 דנה וייס, באייטם חדשות עם קסדה ואפוד כראוי. ואז מסתבר שזו לא כיכר פלסטין. זו כיכר צפונית לה, כמה ק"מ צפונה. גם כיכר פלסטין המקורית נכבשה, אבל הארועים נערכו בכיכר אחרת שבטעות חשבו אותה לכיכר המרכזית של עזה. אז אני לא חושב שהדבר נעשה במכוון, ודאי הייתה טעות, אבל לדעתי זה סמל לדיווחים על דברים שלכאורה קורים ועדיין לא לגמרי.כך במשך שבועות אנחנו בסוג'אעיה ובג'בליה ואנחנו מכים באוייב, אבל לצער כולנו עוד לא השתלטנו על המקומות האלה, כדי לדווח שצפון הרצועה נקייה ממחבלי חמאס.
האם אתם מאמינים לכל מה שמדווח בתקשורת? האם אתם קוראים או מאזינים לדעות אחרות ממה שנאמר באולפנים? האם אתם לוקחים בערבון מוגבל את הנאמר מפי דובר צהל? בלי קשר להיות המלחמה הזאת צודקת וחשובה לקיומה של מדינת ישראל אחרי ה7 באוקטובר.
זהו הנושא החם, אשמח שתקשרו את הפוסטים שלכם לפוסט הזה ובמקביל לתיבת התגובות במדור שרביט החם.
בימים אלה רבים מאיתנו לא מאושרים. אפילו מדוכאים. אבל לפחות לחלקנו חוסר האושר נראה לפעמים מצב קיומי.
adiad כתבה רשומה בנושא "מתי בפעם האחרונה הייתם באמת מאושרים". ברשומה היא מספרת בפירוט על תקופה ואפילו יום מאושרים בחייה ואת הסיבות לאושר. אבל היא מודה שהיא לא ידעה אז שהיא מאושרת...
מה אתכם? האם אתם זוכרים תקופה בה הייתם מאושרים? האם ידעתם אז שהייתם מאושרים או הבנתם אז רק בדיעבד (ואולי בנוסטלגיה)? האם אתם יודעים מה היו הסיבות לאושר הזה?
כתבו רשומה בנושא ואל תשכחו לקשר בשני האופנים גם יחד: (1) לצרף ברשומה שלכם קישור לפוסט הספציפי הזה, המציג את הנושא החם הזה במדור השרביט, וכן (2) לצרף קישור לרשומה שלכם בתיבת התגובות למטה.
