יצא לי להקשיב לאחרונה לפודקסט בנושא ילדים, ספציפית ילדים מתבגרים, סביב הסוגייה: האם בית חם עלול להפוך לבית חם מדי?
בשנת הקורונה במיוחד ראינו תופעות של ילדים בוגרים, שבחלקם כבר יצאו מבית הוריהם אבל נאלצו לחזור מסיבות כלכליות. הפרנסה שלהם נקטעה בבת אחת, לא היה להם איך לשלם את שכר הדירה, והם מצאו את עצמם בחדר נעוריהם בבית ההורים.
אבל התופעה הזאת לא מאפיינת רק את הקורונה.
יותר ויותר ילדים מתבגרים ובוגרים נשארים לגור בבית ההורים, והאמת היא שהרבה משפחות אף מעודדות זאת.
יש משפחות שילדיהם מתחתנים ומולידים ילדים משלהם ובכל זאת גרים אצל ההורים. אצל חלקם זה מוגדר כמצב זמני (אבל לעיתים נמשך שנים) ואצל חלקם זה הרצון של כולם. או לפחות של הילדים ושל הורה אחד דומיננטי.
ישנן משפחות שאמנם הילדים לא ממש גרים אצל ההורים, אבל מכל שאר הבחינות הם עדיין חלק בלתי נפרד מבית ההורים: אוכלים אצל ההורים באופן קבוע או מקבלים קופסאות עם אוכל הביתה באופן קבוע, הנכדים מטופלים על ידי ההורים, הכביסה נעשית אצל ההורים (ולעיתים גם הכביסה וגם הגיהוץ מבוצע על ידי ההורים).
אפילו בארצות הברית, שתמיד היתה ידועה ככזו שמעיפה את הילדים מהבית כבר בגיל 18, ואם הם במקרה נשארים אז מחייבים אותם בשכר דירה, החלה תופעה של ילדים שחוזרים לגור בבית הוריהם מסיבות כלכליות.
אז דבר ראשון רציתי לשאול: מה דעתכם על התופעה הזאת? מתי (אם בכלל) לדעתכם ילדים צריכים לעזוב את הבית?
וגם - איך זה אצלכם - היום כהורים או אז כמתבגרים ובוגרים צעירים?
איך לדעתכם זה אמור להיות?
כתבו פוסט בנושא וקשרו אותו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר בפוסט הזה
כתיבה נעימה וגמר חתימה טובה
 |
| @כל הזכויות שמורות לאתר גלובס |
