מדור השרביט החם - יחסי הורים/ילדים: חד סטריים או דו סטריים?

בעקבות אחד הפוסטים שלי ושיחה ארוכה בתגובות עם המגיב היקר המכנה את עצמו 'קוץ בתחת', בהשתתפותה של המגיבה היקרה 'פרי העץ', הבנתי שמדובר כאן בסוגייה שרבים מאיתנו מתחבטים בה.

יחסי הורים וילדים - עד כמה הם הדדיים? עד כמה הם חד סטריים? או אולי, עד מתי? 

בעולם החי יש מנעד רחב מאד של התנהגויות של הורים לצאצאיהם. החל מהטלת ביצים והפקרתן לגורלן, דרך שמירה עליהן לפחות עד שהן בוקעות, בחלק מהמקרים הזנה וטיפול בצאצא ואף חינוך להישרדות ברמה כזו או אחרת ובאחרים אף המשך מגורים או נדודים (במקרה של ציפורי נוד) ביחד הורים וצאצאים עד לעצמאות הסופית של ה"קטנטן". 

אצל בני האדם למדנו שהתינוקות נולדים "לא מבושלים עד הסוף" (ליובל נח הררי ואחרים יש תיאוריות מעניינות מאד על הסיבות לכך) ופועל יוצא מכך הוא, שאנחנו מטפלים הרבה יותר בילדינו ולאורך הרבה יותר זמן מאשר נהוג בעולם החי.

יש מגוון גם בתרבויות שונות בעולם, וקיימים מנהגים שונים בין הורים וילדים במקומות שונים ובארצות שונות. 

יש גם הבדלים שנובעים מן השינויים שהחברה האנושים חווה - מעבר מחיים בשבט או בקהילה למשפחות גרעיניות או מורחבות ובסופו של דבר - אינדיווידאולים שחיים בגפם. 

בארצנו ילדים חיים עד גיל מאוחר יותר בבית ההורים, בדרך כלל - בין אם זה נובע מסיבות כלכליות או מבחירה (של ההורים, של הילדים, של כולם). וגם כאשר אדם עוזב את בית הוריו, בארץ מקובל שנשמר ביניהם קשר הדוק, ביקורים תכופים, ובמקרים רבים - עזרה. בדרך כלל: עזרה של ההורים לילדים. בדרך כלל - בנושא הנכדים ובנושאים כספיים. לפעמים גם ענייני בישולים וכביסות. זה כבר ספציפי למשפחה. 

השאלה שעלתה היתה - עד כמה היחסים בין הורים לילדיהם הבוגרים (ומאיזה גיל הם נחשבים כבר ל"בוגרים"?) אמורים להיות דו סטריים? 

האם הנתינה והעזרה שבאופן טבעי מתרחשת בכיוון הורה -> ילד, אמורה בשלב כלשהי להתחיל להיות הדדית? 

מתי מתרחש השינוי הזה שמביא לכך שפתאום הילד הבוגר הוא זה שמתחיל לדאוג ולטפל בהורה? 

מה דעתכם או איך זה התנהל אצלכם כילדים של....וכהורים של....?

כיתבו פוסט בנושא וקשרו למדור השרביט החם באמצעות התגובות כפי שמוסבר בפוסט הזה (לחילופין הודיעו לי לכתובת hwparparim@gmail.com שיש לכם פוסט חדש בנושא ואני אדאג לקישורו).  

כתיבה מהנה 

@הזכויות לתמונה שמורות ליעל דר